משבר

למה את מתכוונת שאת אומרת מערכת יחסים עם בית הספר? אין מערכת ואין יחסים!

הילד שם, הם צריכים לדאוג לו וזהו. אבל מה קורה במשבר? מה קורה כשבית הספר מנסה להתמודד עם מצב שנראה לו קשה?

סיפור אישי הוא הדוגמה הטובה ביותר להמחשה. בצהרי היום, מתקבלת שיחה אצלי בנייד. אני הנהיגה והדיבורית מתחברת באופן אוטומטי ועונה לשיחה מבית הספר. הילד הרטיב, פעמיים, פעם אחת בבוקר ופעם אחת עכשיו. אין מערכת בגדים נקייה והוא לא יכול להכנס ככה לשיעור.

המחשבות שלי נכנסות לכוננות, אם אני אומר שאני מגיעה עכשיו מקצה העולם לאסוף אותו, כי אני לא אביא בגדים ואחזור הביתה, כן? – יצאתי סופר אמא. הילד יוצא מוקדם מבית הספר, ובבית הספר "נפתרת הבעיה". אז אני חושבת, זו לא פעם ראשונה שזה קורה, אבל כן פעם ראשונה שמתקשרים אליי באמע היום להתייעץ. אז אני מאמצת את המוח היצירתי שלי: "אולי אפשר לתת לו כמו שעשיתם כבר פעם, בגדים שנשארו אצל אב הבית שאין להם דורש?" בית הספר מחליט להכנס לכוננות ספיגה: "אין לנו יותר בגדים כאלה בבית הספר".

האם בית הספר של הבן שלי נמצא בשוויץ, מתוקתק כמו שעון, בלי אף בגד שמישהו שכח אתמול? לא. "אז מה את מציעה לעשות כדי לפתור את המצב?" אני שואלת. "אתם צריכים לדאוג לו לבגד להחלפה שיהיה גם בבית הספר" היא עונה. אני כבר נזכרת בשיחה הזו. "אני ביקשתי שתעדכנו אותי כשחסר לו בגדים בבית הספר. לא עידכנתם אותי" הכדור במגרש שלהם. בית הספר מרגיש את הנחישות ומחליט לקחת אחריות על המצב, וזה הגיוני. אני בנסיעה מירושלים ואבא של הילד בדיון. ואז הם לוקחים פסק זמן "אני אראה מה אפשר לעשות". אני כולי זורחת מאושר ומבטאת את זה, בלי לשכוח להגיד מילים טובות: "אני מאוד מודה לך".

בית הספר מתקשר אחרי מספר דקות שנמצא זוג מכנסיים בבית הספר והיום ממשיך בשגרה. אני מנצלת את ההזדמנות לשתף במחשבות שעלו לי בזמן הזה למינוף ההתקשרות לכיוון עשייה חיובית עבור הילד. "תודה רבה שמצאתם פתרון, אני ממש אשמח אם תעדכני את הרכזת שמטפלת בעניין המפתח לשירותים ששלחתי לה הודעה והיא לא התייחסה אליה וזה מאוד מתסכל אותי." בית הספר מעדכן שממש היום נשלחה הודעה וזה בטיפול. "אני שמחה לשמוע כי זה כבר שלושה שבועות תקוע" אני חייבת להראות לה הערכה רבה על הטיפול אז אני מוסיפה "ממש שמחה שטיפלת בזה ותודה רבה" שהצלת אותנו ופתרת את המשבר אני מוסיפה לאחר שהשיחה מתנתקת. נשימה עמוקה ונשיפה. עכשיו טוב.

אז הנה סיפור אמיתי, ללא שמות וללא זיהוי על-מנת שלא לפגוע באף אחת ואחד. אני בטוחה שנתקלתן או ונתקלתם בסיפורים דומים. לשמור על המרקם הזה של יחסים עם בית הספר, זה משהו שאפשר וכדאי ללמוד לעשות. אנחנו בני-אדם ולא מכונות עם לחצנים. אין אפשרות לעשות איתחול למערכת בלי ששני הצדדים מבינים מה קרה, ומאמינים שאפשר לפתור את המצב בשיתוף פעולה ולטובת הילדה או הילד. אני פה לכל שאלה, שלכם, שרון